קצת על המקום: זביליטובסקה-גורה

החל במאה ה-15 היו יהודים בעיר טרנוב, הנמצאת ממזרח לקרקוב. ערב מלחמת העולם השניה חיו בעיר כ-25,000 יהודים. עם כיבוש פולין יהודים רבים נלקחו לעבודות כפיה, ובאביב 1941 הוקם בעיר גטו, שבשיאו הגיע ל-40,000 תושבים.

בין 11-19 ביוני 1942 בוצעה האקציה הראשונה בעיר, בסיוע גורמים מקומיים שונים. 11,500 יהודים, שלא היה להם אישור עבודה, נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. באותה עת נורו ונרצחו ברחובות העיר ובגדר בית הקברות היהודי, כ-3,000 יהודים ו-7,000 נוספים ביערות בוצ'ינה ליד זביליטובסקה גורה.

בין הנרצחים ביער זביליטובסקה-גורה היו 800 ילדים שנלקחו מבית היתומים שבעיר. הילדים הוכנסו לשקים והגרמנים חבטו בהם בקתות הרובים עד שהשקים חדלו מלפרכס, אז השליכו אותם הגרמנים אל הבור ביער.

בהמשך בוצעו בגטו טרנוב אקציות נוספות, אולם יעדן היה מחנה ההשמדה בלז'ץ.

בתקופת משלוחי המוות התארגנה בטרנוב תנועת התנגדות יהודית. רבים ממנהיגיה השתייכו לתנועת הנוער השומר הצעיר.

ביער הסמוך לזביליטובסקה-גורה, במקום של בורות ההריגה, ישנן אנדרטאות ויש המכנים את המקום "יער הילדים", בעקבות רצח הילדים בו.

Our pictures from Birkenau

Our pictures from Auschwitz

קצת על המקום: אושוויץ-בירקנאו

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בדרום פולין הוא הגדול ממחנות ההשמדה שהקימו הנאצים בשואה. במחנה זה נרצחו כמליון ומתאיים אלף נפשות, מתוכם מליון ומאה אלף יהודים. אושוויץ פעל בשנים 1940–1945, כלומר, זהו מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר. אושוויץ היה "אימפריה עצומה" שכללה כ-45 מחנות.
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, מחנה אושוויץ II – בִּירקֶנַאוּ – שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ומחנה אושוויץ III – מוֹנוֹבִיץ', שפעל כמחנה עבודה. מלבד לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" בגרמנית, כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II – בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדת היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם.

מחנה ההשמדה אושוויץ II – בירקנאו הוקם ב-1941. בתחילה נועד לאכלוס שבויי מלחמה שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם תחילתו של הפתרון הסופי הפך מחנה בירקנאו למחנה ההשמדה המרכזי של יהדות אירופה. המחנה נבנה על ידי שבויי מלחמה סוביטיים החל מאוקטובר 1941. אלפי שבויים מתו תוך כדי הבנייה בשל התנאים האיומים שבהם עבדו. מתוך 13,000 שבויים סובייטיים שהובאו לאושוויץ באוקטובר 1941, שרדו רק 945 במרץ 1942‏‏.‏

ממרחק של שלושים שנה מתקשה אני לשחזר את הטיפוס האנושי שבנובמבר 1944 היה קשור בשמי, או, יותר נכון, במספרי: 174517. היה עלי להתגבר על המשבר הנורא מכל, להפוך לחלק מסדר-העולם של מחנות הריכוז, ומן-הסתם פיתחתי אז קהות-חושים מוזרה, עלה בידי לא רק לשרוד אלא גם לחשוב, לרשום בי את העולם שסביבי, ואפילו לבצע עבודה עדינה למדי, בסביבה שהיתה נגועה בנוכחותו היומיומית של המוות ובו-בזמן גם משולהבת מהתקרבותם של הרוסים המשחררים, שהיו במרחק שמונים קילמטרים בלבד. יאוש ותקווה התחלפו, וחוזר חלילה, בקצב שהיה מחסל תוך שעה כל אדם נורמלי.

אבל אנחנו לא היינו נורמליים כי היינו רעבים. והרעב שלנו היה שונה מאוד מן התחושה המוכרת (שאינה לא-נעימה מכל וכל) של מי שדילג על ארוחה ויודע בביטחון כי לא יחמיץ את הבאה: זה היה צורך, חוסר, ערגה שליוותה אותנו כבר שנה תמימה, שילחה בנו שורשים עמוקים וקבועים, שכנה בכל אחד מתאינו והיתנתה את התנהגותנו. לאכול, להשיג משהו לאכול, זה היה הגירוי הראשון במעלה, ורק אחריו, במרחב רב, באו שאר בעיות ההישרדות למיניהן, ורחוק עוד יותר הזכרונות מן הבית ועצם הפחד מן המוות.

הייתי כימאי במפעל כימי, במעבדה כימית, וגנבתי כדי לאכול. לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד. חודשים אחדים עברו עד שהצלחתי להדחיק את הצווים המוסריים ולרכוש את הטכניקות הנחוצות, וברגע מסוים שהבחנתי (בהבזק של צחוק, ובקורטוב של סיפוק על משאת נפש שהתגשמה), שאני, דוקטור קטן מבית טוב, חי-מחדש את ההתכווצות-ההתפתחות, אינוולוציה-אבולוציה, של כל בן-טובים, שהוגלה מסביבתו ונעשה גנב כדי לחיות ב"מחנה הריכוז" שלו […]

מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי-צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן-אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצדה של גויה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזר ביותר ובן-האנוש הפרמיטיווי ביותר.

חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו. לכן הסיבה לאי-האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, היתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו. אנחנו שלושתנו הצלחנו במידה רבה להינצל מפגע זה […]

אלפי מטרים מעלינו, בין העננים האפורים, היה דו-קרב של מטוסים מופלא. מעל ראשיהם של קומץ בני-אדם חסרי מגן, חסרי אונים ועירומים, התאמצו בני-זמננו להרוג איש את אחיו באמצעים משוכללים ביותר. בלחיצת כפתור אחת יכלו להשמיד את כל המחנה, להרוג אלפים, ואילו הכוח של כולנו יחד לא הספיק להאריך, אפילו בדקה אחת, את חייו של אדם יחיד מקרבנו.

• מתוך: פ. לוי, הטבלה המחזורית, [תרגום: ע. בארי], בני-ברק 2010, עמ' 107.
• וכן: פ. לוי, הזהו אדם, [תרגום: י. גרטי], חולון 2014, עמ' 186.

קצת על המקום: קרקוב

קְרָקוּב היא העיר השנייה בגודלה ואחת מעריה העתיקות של פולין. העיר, שהוקמה במאה ה-7, שוכנת על גדות נהר הוויסלה. היא הייתה בירת פולין בשנים 1038-1596, ובירת דוכסות קרקוב הגדולה בשנים 1846-1918. כעת היא משמשת כבירת מחוז פולין קטן.

קרקוב משמשת עד היום כאחד ממרכזי המדע, התרבות והאמנות של פולין. יחד עם ההיסטוריה המפוארת שלה, נשארה העיר כלב הרוחני של המדינה. היא משמשת כאטרקציה חשובה לתיירים מקומיים וזרים, ובשל מגוון אתרי המורשת הנמצאים בה הכריז עליה אונסק"ו בשנת 1978 כאתר מורשת עולמית.

יהדות קרקוב:

מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בפולין העצמאית (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בעיר פעלו סניפים של כל הארגונים הפוליטיים היהודיים בפולין (הציונים, החרדים והמזרחי), התלמידים למדו בבתי ספר יהודיים ממגוון הזרמים, "אוניברסיטה עממית" נוסדה בידי סטודנטים יהודים, ופעלו בה תיאטרון יהודי קבוע, ספריית השאלה, עיתונים ביידיש, אגודות ספורט יהודיות ועוד. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות. הקהילה מנתה לפני המלחמה 56 אלף נפש, כחמישית מתושבי העיר.

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) לפולין ב"בליצקריג" (מתקפת בזק). הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לבנסראום" (מרחב מחיה גרמני), ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים: החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה, והחלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.

בחלק מהשטח הנאצי בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוברנמן, אזור שלא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הממשל הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה הנס פרנק.

קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמת העולם השנייה ונכבשה ב-6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מהצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות, הכריזו שלטונות הכיבוש ב-26 באוקטובר 1939 על קרקוב ולא על ורשה כבירת הגנרלגוברנמן, דבר שהיה לו השפעה מכרעת גם על גורלה של יהדות קרקוב.

כבר עם כניסת הוורמאכט לעיר, החלו החיילים הנאצים לגלות את יחסם העוין כלפי יהודים העיר. בתחילת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי החרדים, שבלטו בשל חזותם. בנוסף, החלו יהודים להילקח לעבודות שירות שונות, כגון טאטוא רחובות וכבישים, ניקיון בתי שימוש בבניינים ציבוריים וסבלות.

יחד עם מעשי האלימות וההשפלה, החלו תהליכים כלכליים שונים ולכאורה חוקיים, אשר נועדו לשדוד באופן שיטתי את כל היהודים ובתי העסק שלהם. ב-8 בספטמבר 1939 פורסמו חוקים במסגרתם הוטלו על כל בתי העסק היהודיים חובת סימון במגן דוד, כדי להבדיל בתי עסק אלו מבתי העסק הפולנים. דבר זה היווה למעשה את תחילת השוד המאורגן על בתי העסק היהודים של קרקוב. משאיות רבות של הנאצים היו מגיעות לעתים לבתי עסק יהודים ודורשות מילוי סחורה. בלי לדעת למה ובלי לשאול, היו היהודים מעלים את הסחורה על גבי המשאית בלי תשלום ובלא תמורה. בנוסף, החל באותו זמן חיילים נאצים לבצע מעשי ביזה בבתים פרטיים.

ב-26 באוקטובר 1939 פורסם צו של ממשלת הגנרלגוברנמן, המטיל עבודות כפייה על כל היהודים בני 12 עד 60. ביצוע הצו הוטל על האס-אס. בצו לא דובר כלל על תנאי עבודה ותעסוקה, כל שכן לא על תגמול על העבודה או על משכורת. היהודים לא זכו לשום הטבה או זכויות רווחה הקשורות בעבודה, להן זכו דווקא העובדים הפולנים. כיוון שלא היו צריכים לשלם להם כלל, מעסיקים גרמנים רבים מן השוק הפרטי היו מעוניינים בכוח העבודה של היהודים בפולין, ולכן מעבידים רבים הגיעו מגרמניה כדי להעביד יהודים. בעקבות כך אנשי אס אס החלו לחטוף יהודים ברחוב כדי להטיל עליהם עבודות כפייה שונות.

ב-1 בדצמבר 1939 פורסם צו מיוחד שקבע כי כל יהודי האזור יחויבו בלבישת סימן הכר יהודי. בקרקוב נאלצו היהודים ללבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול שבא להפריד בין האוכלוסייה הפולנית לבין האוכלוסייה היהודית. מאביב 1940 החלו גזירות אנטישמיות נוספות: עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותיאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.

בראשית מאי 1940 פרסם הנס פרנק הודעה אשר הכריעה את גורל יהדות קרקוב:

"זה דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאלפי אלפים של יהודים יתגודדו ויגורו בעיר, שהפיהרר העניק לה את הזכות הגדולה לשמש מקום מושב לשלטונות של הרייך"

רבבות יהודים עזבו את קרקוב בין ה-18 במאי ל-15 באוגוסט 1940, בעקבות הזדמנות שניתנה להם לעזוב עם רכושם "מרצונם החופשי", עליה הודיע ראש העיר הגרמני. הם עזבו לפולין המזרחית, שהייתה שטח רוסי, וגם לעיירות קטנות וכפרים סביב העיר, שם קיוו להיות הרחק מעיני הגרמנים.

גטו קרקוב:

חומת גטו קרקוב, שעוצבה בצורת לוחות הברית, לפי רעיונה של רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות.

בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ-40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ-21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ-6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך, החליטו להקים גטו בקצה העיר.

גטו קרקוב הוקם רשמית ב-20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו-וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו-3167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מידי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר. מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.

אקציות וחיסול הגטו:

ב-30 במאי 1942 הורו הגרמנים ליודנרט לערוך בדיקה יסודית של כל תעודות הזהות ורישיונות העבודה של תושבי הגטו. כוחות משטרה גרמניים, אוקראיניים ופולניים כיתרו את הגטו. ב-31 במאי, אחרי שהושלמה החתימה מחדש על המסמכים, אספו הגרמנים בסיועם של שוטרים יהודים כאלפיים יהודים שלא היו להם רישיונות עבודה וריכזו אותם בכיכר זגודי הכיכר המרכזית של הגטו. ב-1 ביוני הם הועמסו על קרונות בקר ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. האקציה נמשכה עד 8 ביוני, ומספר המגורשים לבלז'ץ עלה על 5,000. מאות יהודים נורו למוות ברחובות הגטו במהלך האקציה, רובם בנסותם להימלט או למצוא מקום מחבוא. רבים התאבדו בבליעת רעל. קבוצות של יהודים הועסקו במיון חפציהם של המגורשים לצורך העברתם לגרמניה.

ב-27 באוקטובר 1942 פשטה בגטו שמועה שאקציה נוספת צפויה ביום המחרת. תושבי הגטו הסתתרו במקומות מחבוא שהכינו מראש, ומי שעבדו מחוץ לגטו ניסו להסתתר במקומות העבודה שלהם או אצל מכרים נוצרים. בערב הקיפו את הגטו יחידות משטרה גרמניות. הקשר עם החוץ נותק, ולמחרת נעשתה בגטו סלקציה אכזרית במיוחד. מפקדי המשטרה הגרמנים והמפקחים של בתי החרושת הגרמניים בחרו בעיקר את העובדים החיוניים, ואילו היתר – לרבות בני משפחותיהם של עובדים אלו – יועדו לגירוש. במהלך האקציה נרצחו אחדים מהחולים בבית החולים היהודי. חולים אחרים צורפו למגורשים, וצורפו אליהם גם ילדי בית היתומים ודיירי בית הזקנים. בסך הכל גורשו לבלז'ץ באקציה הזאת 4,500 מתושבי הגטו, ועוד 800 מתושביו נרצחו בתחומיו.

ב-14-13 במרס 1943 חיסלו הגרמנים את הגטו באקציה ברוטלית שהשתתפו בה שוטרים פולנים ואוקראינים וסייעו להם שבויי מלחמה רוסים. ב-13 במרס הועברו לפלשוב מרבית תושבי גטו A (שעל-פי אחת ההערכות מנו כ-6,000 נפשות), ומיעוטם נשלחו למחנות עבודה אחרים. תושבי גטו B ובהם הזקנים, החולים ורופאיהם וכן הילדים מגטו A וכמה הורים שסירבו להיפרד מילדיהם, שולחו אל מותם ביום המחרת. רבים מהם (700 לפי הערכה אחת, עד 2,000 לפי הערכה אחרת) נרצחו בקרבת הגטו, והיתר גורשו לאושוויץ ונרצחו.

בסיומה של האקציה הצטוו חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים לאסוף את גופות הנרצחים שבתוך הגטו. בחודשים שלאחר מכן יצאו יום-יום קבוצות של יהודים ממחנה פלשוב כדי למיין את חפצי הנרצחים והמגורשים. עם סיום מבצע זה בנובמבר 1943 לא הורשו עוד היהודים לצאת מפלשוב. בקיץ 1943 גורשו לפלשוב גם חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים.

התנגדות:

מחתרות התארגנו בגטו קרקוב כבר ב-1941. חבריהן באו בעיקר מקרב תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות בעיר. ביולי 1942, בעקבות האקציה של יוני, התאחדו תחת פיקוד משותף בראשותו של דולק (אדולף) ליבסקינד כל קבוצות המחתרת למעט תנועת השומר הצעיר, שהמשיכה בפעילות המחתרת שלה בקשר עם קבוצת איסקרה. שני גופי המחתרת פעלו בחשאיות גדולה מחשש שהקומיסריאט או שירות הסדר היהודי יסגירו אותם לידי הגרמנים. הם פעלו להשיג כלי נשק וליצור קשר עם ארגוני המחתרת הפולניים מחוץ לגטו. בחודשים הבאים ביצעו פעילים משני הארגונים פעולות חבלה נגד הגרמנים בקרקוב ובסביבותיה ועלה בידם להרוג כמה חיילים ושוטרים גרמנים.

אחרי האקציה של אוקטובר 1942, ובייחוד לאחר ששירות הסדר היהודי עצר כמה מחברי המחתרת של ליבסקינד, עזבו חברי המחתרת את הגטו והעבירו את מרכז הפעילות שלהם לצד הארי של קרקוב. בדצמבר 1942 התאחדו שתי קבוצות המחתרת והקימו מטה משותף, וב-22 בדצמבר 1942 הן תקפו חיילים ושוטרים גרמנים בבית הקפה ציגנריה ובמקומות אחרים בעיר. בין שבעה ל-11 חיילים גרמנים נהרגו, ו-13 נפצעו. בשבועות שלאחר מכן, אחרי מצוד של הגסטפו בסיועו של שירות הסדר היהודי, נהרגו או נעצרו מרבית חברי המחתרת. מי ששרדו המשיכו בפעולות פרטיזניות נגד הגרמנים.

רובע קז'ימייז':

פרבר של קרקוב, ולשעבר עיר עצמאית ליד קרקוב. קז'ימייז ידועה בעיקר עקב היותה מקום מושבה של קהילה יהודית ענפה משנת 1495 ועד מחצית מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת הרמ"א: בשנת שי"ג 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה שנפלה בעיר ואכלה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז הקים ר' ישראל במקומו 1557 בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית כנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א". ברובע היהודי היה קיים עד אז בניין של בית כנסת שנבנה כמאתיים שנה לפניו ולכן נקרא בית כנסת של הרמ"א בכל המסמכים ותעודות הקהילה בכינוי "החדש" כדי להבדיל בין הישן.

בית הכנסת העתיק של קרקוב: בית הכנסת העתיק ביותר בפולין שעדיין עומד על תלו. הוא נמצא בקז'ימייז', פרבר של קרקוב שהיה בעבר עיר עצמאית. בית הכנסת היווה, עד השואה, אחד מבתי הכנסת המרכזיים של יהדות קרקוב. זמן ייסודו של בית הכנסת אינו ברור. על פי מקורות שונים, בית הכנסת נבנה בשנת 1407 או בשנת 1492 (לפני גירוש היהודים מקרקוב בשנת 1495 ומעבר קהילת קרקוב לקז'ימייז'). במהלך מלחמת העולם השנייה, בית הכנסת נהרס ויצירות האמנות בו נשדדו על ידי הגרמנים. בתקופות מסוימות במלחמה שימש המקום כמחסן עבור הצבא הגרמני. בשנת 1943 הוצאו בו להורג 30 בני ערובה פולנים.

בית הכנסת ה"טמפל": בית הכנסת ה"טמפל" היה בית הכנסת של קהילת היהודים "הנאורים". בתקופה שלפני השואה עמד בראש הקהילה הרב יהושע טהון (אוזיאש טהון) שהיה מראשוני תומכיו של הרצל בתנועה הציונית. כיום התפילה בשבתות לא על ידי מתפללים אורתודוקסים.

בית הכנסת הגבוה: בית הכנסת ה"גבוה" הוא השלישי שנבנה בקז'ימייז', כנראה אחרי שנת 1556, אך לא יאוחר משנת 1563. הכינוי 'הגבוה' ניתן לבית הכנסת בגלל מיקומו של אולם התפילה בקומה השנייה של הבניין – מיקום חריג, שייתכן שהוכתב על ידי הרצון להרחיק את אולם התפילה מן הרחוב הסואן. ייחודו האדריכלי בזוג דלתות המקושטות מבחוץ בתבליט של הנשר הפולני, ומצופות בצידן הפנימי בתבליט עופרת של המנורה בת שבעת הקנים ושל שולחן לחם הפנים.

קצת על המקום: קיילצה

קיילצה היא עיר המונה היום כ-205,000 תושבים. ערב מלחמת העולם השניה חיו בה 24,000 יהודים. עם כיבוש פולין החלו פעולות נגד היהודים בקיילצה, אולם גטו הוקם בעיר רק באביב 1941. בתוך הגטו נכלאו גם כ-3,000 יהודים מכפרי הסביבה.

באוגוסט 1942 חוסל הגטו ומרבית תושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה.

בתום המלחמה יהודים ששרדו את המלחמה ניסו לשוב ולגור בקיילצה. לא כל המקומיים ראו בעין יפה את שובם של היהודים לבתיהם. ביולי 1946, אספסוף זועם ערך פוגרום ביהודים ששבו, בו נרצחו 42 יהודים, מתוך 163 היהודים ששבו לעיר בתום המלחמה. בעקבות הטבח התגבר זרם היהודים שעזבו את פולין, וכן רבים בדעת-הקהל הבין-לאומית הבינו כי ליהודים אין יכולת אמיתית לשוב לבתיהם.

המשטר הסובייטי בפולין שאחרי המלחמה, והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין ותשעה מהם הוצאו להורג.

בבית הקברות היהודי בעיר ניצבת אנדרטה לזכרם של נרצחי הפוגרום. ב-1996, במהלך טקס זיכרון בקיילצה, ביקש ראש העיר את סליחת היהודים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנה לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידיה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים". לזכר הקורבנות הוצב בעיר פסל וניטע עץ אלון.

קצת על המקום: קרקוב

קְרָקוּב היא העיר השנייה בגודלה ואחת מעריה העתיקות של פולין. העיר, שהוקמה במאה ה-7, שוכנת על גדות נהר הוויסלה. היא הייתה בירת פולין בשנים 1038-1596, ובירת דוכסות קרקוב הגדולה בשנים 1846-1918. כעת היא משמשת כבירת מחוז פולין קטן.

קרקוב משמשת עד היום כאחד ממרכזי המדע, התרבות והאמנות של פולין. יחד עם ההיסטוריה המפוארת שלה, נשארה העיר כלב הרוחני של המדינה. היא משמשת כאטרקציה חשובה לתיירים מקומיים וזרים, ובשל מגוון אתרי המורשת הנמצאים בה הכריז עליה אונסק"ו בשנת 1978 כאתר מורשת עולמית.

קצת על המקום: קיילצה

קיילצה היא עיר המונה היום כ-205,000 תושבים. ערב מלחמת העולם השניה חיו בה 24,000 יהודים. עם כיבוש פולין החלו פעולות נגד היהודים בקיילצה, אולם גטו הוקם בעיר רק באביב 1941. בתוך הגטו נכלאו גם כ-3,000 יהודים מכפרי הסביבה.

באוגוסט 1942 חוסל הגטו ומרבית תושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה.

בתום המלחמה יהודים ששרדו את המלחמה ניסו לשוב ולגור בקיילצה. לא כל המקומיים ראו בעין יפה את שובם של היהודים לבתיהם. ביולי 1946, אספסוף זועם ערך פוגרום ביהודים ששבו, בו נרצחו 42 יהודים, מתוך 163 היהודים ששבו לעיר בתום המלחמה. בעקבות הטבח התגבר זרם היהודים שעזבו את פולין, וכן רבים בדעת-הקהל הבין-לאומית הבינו כי ליהודים אין יכולת אמיתית לשוב לבתיהם.

המשטר הסובייטי בפולין שאחרי המלחמה, והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין ותשעה מהם הוצאו להורג.

בבית הקברות היהודי בעיר ניצבת אנדרטה לזכרם של נרצחי הפוגרום. ב-1996, במהלך טקס זיכרון בקיילצה, ביקש ראש העיר את סליחת היהודים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנה לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידיה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים". לזכר הקורבנות הוצב בעיר פסל וניטע עץ אלון.

מידאנק

היום קמתי בידיעה שהולך לעבור עליי יום קשה אבל לא תיארתי לעצמי כמה..

Our pictures from Majdanek

קצת על המקום: מידאנק

מיידנק הוא מחנה ריכוז והשמדה נאצי שהיה ממוקם בפרברי העיר לובלין. המחנה פעל בשנים 1941-1944. המחנה הוקם כמחנה שבויים של האס-אס ובשנת 1943 הוסב למחנה ריכוז.
מחנה מיידנק הוקם סמוך לכביש לובלין-זמושץ-חלם. הוא היה מוקף בגדר תיל כפולה, מחוברת למתח גבוה, ולאורכה 18 מגדלי שמירה. היו במחנה עמודי-תלייה מעץ, תאי גזים וקרמטוריום קטן. ליד המחנה הוקמו בתי-מלאכה, מחסנים, מחסני פחם, מכבסות ועוד. בסך-הכול נבנו 227 צריפים, שבעה תאי גזים ובספטמבר 1943 – קרמטוריום גדול ובו חמישה תנורים.
אסירי מיידנק מתו מתנאים קשים של רעב, תשישות, היגיינה ירודה שהובילה למחלות רבות, ובנוסף רבים מהם נספו בהשמדת המונים באמצעות תאי הגזים והמשרפות.
לקראת סוף שנת 1943 נתן הימלר פקודה לחסל את שאר האסירים שנשארו במחנות הריכוז בגנרלגוברנמן. הסיבה לכך הייתה חשש מהתקוממות במחנות, שגבר לאחר מרד גטו ורשה והמרד במחנות טרבלינקה וסוביבור.
שם המבצע היה "חג הקציר" והוא הוצא לפועל בו זמנית במחנות טרווינקי, פוניאטובה ומיידנק. במבצע זה הוצאו להורג כ-43,000 אסירים יהודים.
במבצע זה, ב-3 בנובמבר 1943, הובאו למקום משאיות עם רמקולים שהשמיעו מוזיקה מחרישת אזניים. האסירים עמדו במסדר בוקר רגיל ומדי פעם נלקחו קבוצות של 100 איש לבורות, אולצו להתפשט ולשכב בתוך הבורות ונשרפו חיים בידי אנשי ס"ס שעמדו על שפת הבורות. רעש הרמקולים גבר על רעש הצרחות. באותו יום, שכונה "יום רביעי של שפיכות הדמים", נרצחו במיידנק 18,400 אסירים.
ליד בורות הנרצחים במבצע "חג הקציר" במיידנק הוקמה אנדרטה גדולה בצורת כיפה ומתחתיה אפר הנרצחים שהוצא מן הבורות. על האנדרטה חקוקה כתובת בפולנית: "הגורל שלנו – אזהרה לכם".
המחנה פוזר ביולי 1944 כחלק ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי עד למועד הגעתו של הצבא האדום אליו. הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח ההמוני שבוצע שם, בהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון ומגורים.

קצת על המקום: לובלין

לפני המלחמה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חיו בלובלין כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים.

בלובלין פעלו המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל. גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית, שהוצאה אל מחוץ לחוק, היו פעילים יהודים. הציונים והבונד הפעילו ספריות וקיימו במסגרתן אירועי תרבות למיניהם. בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם.

היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.

ב-1919 נהרגו בלובלין שלושה יהודים ונפצעו כ-60 בפוגרום שעשו טירונים של צבא פולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.

חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות.

הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת). לקראת סוף אוקטובר 1939, בעקבות האבֵדות בקרבות על כיבוש העיר, הקור העז והחטיפות לעבודות הכפייה, ירד מספר היהודים בעיר לכ-37,000.

ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.

בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה.

ישיבת חכמי לובלין:

 הוקמה בעיר לובלין בפולין בשנת 1930 על ידי רבי מאיר שפירא. לאחר מכן החליפו בתפקיד ראש הישיבה הרב אריה צבי פרומר רבה של העיר קויז'יגלוב שנרצח בשואה. בשנת 1934 סיים את הישיבה המחזור הראשון של תלמידים. בשנת 1940 השמידו הנאצים את ציוד הישיבה וספריה, אותם שרפו בטקס פומבי בכיכר השוק בפני יהודי לובלין. הבעירה ארכה 20 שעות‏.

"הייתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהייתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים."

ביטאון הנוער הגרמני "דויטשה יוגענד צייטונג".

גטו לובלין:

ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.

בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.

מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם. למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.

האקציות וחיסול הגטו: יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק. במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.

בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B, שבו היו התנאים טובים יותר.

בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.

במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.

"שעה ששוטט ברחובות הצרים ראה יעקב כמה גדולה דלותם של היהודים. רבים התגוררו בחורים אפלים, בעלי מלאכה עבדו בחדרונים דומים למלונות של כלבים. מן הביבים עלה סירחון. נשים בבלואים, רבות מהן בחודשי הריונן האחרונים, אספו זבל ושבבים לחימום. ילדים התהלכו יחפים, ערומים למחצה, ספחת על ראשיהם ופריחה על פניהן הקטנות. רבים מהם היו עקומי רגליים, חולי עיניים, נפוחי כרסים, חולי הידרוקן…לאחר הפרעות נשארו גם הרבה משוגעים, שהתרוצצו ברחובות, כל אחד בצריחותיו ובהעוויותיו. בושה תקפה את יעקב שנזכר בתאוותו. לנגד עיניו גוועו בני אדם ממחסור, בכמה פרוטות היה אפשר להציל כאן חיים… חבורת קבצנים רדפו אחריו, משכו בכנפות בגדו, רטנו עליו, ירקו עליו, זרקו עליו כינים. בקושי חמק מהם. אבל אלוהים איה הוא? איך יכול לראות מצוקה כזאת ולשתוק? אלא אם כן, חלילה וחס, אלוהים…".

יצחק שביס זינגר, העבד.

קצת על המקום: שווידניק

על-אף שאנחנו מגיעים לשווידניק למפגש עם בני נוער פולניים, חשוב היה לנו לספר מעט על העיר ועברה.

שווידניק נמצאת בסמוך לעיר לובלין וחיים בה היום 40,000. היא מפורסמת היום בשל מפעלי תעשיית הנשק שבה. ההיסטוריה של שווידניק בת יותר מ-700 שנה.

בספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי השלטון הנאצי. כבר בימים הראשונים לכיבושה פעלו מסביבה מספר קבוצות פולניות של לוחמי-מחתרת (פרטיזנים) נגד הכיבוש. באוקטובר 1941 נבנה ונפתח מחנה ההשמדה מיידנק בין העיר שווידניק לבין לובלין. בנוסף, ביער בסמוך לעיר נרצחו 30,000 איש בהם יהודים ופולנים. מתוך 30,000 הנרצחים ביער, 18,000 הם יהודים שהובאו אליו ביום אחד – 3 בנובמבר 1943. בשנת 1970 הקימו אנשי שווידניק אנדרטה במקום הרצח ביער זה. ב-11 באוגוסט 1944 שחרר הצבא הסובייטי את העיר מהכיבוש הנאצי.

קצת על המקום: מסלול הגבורה בורשה

מסלול הגבורה מוביל מכיכר השילוחים לאנדרטת רפפורט לזכר מורדי גטו ורשה. המסלול משובץ אבני זיכרון שחורות, המוקדשות ל-12 יהודים שפעלו בגטו ורשה, והפגינו חוסן רוחני וגבורה. האבנים אחידות ועליהן רשומים זמן קיומו של הגטו, שמות הנזכרים ותיאורם. מלבד אבני הזיכרון האישיות, כולל המסלולים גם כמה מצבות לזכר ארגונים או מאורעות חשובים.
מסלול הגבורה רצוף באנדרטאות לאנשי מפתח מייצגים בשואה. נתיב הזיכרון היהודי כולל 16 אבני גרניט שהוצבו ב-1988 לציון הנספים היהודים בשואת יהודי פולין. האבנים מוקדשות לזכר מאות אלפי היהודים שנרצחו בשנים 1943-1940 בגטו ורשה, לזכר גיבורי מרד גטו ורשה ולזכר מספר יחידים, שמצאו מותם במהלך השואה. כל אבן נושאת הקדשה בעברית, יידיש ופולנית.
כמה מהאנשים הנזכרים על האבנים:
– יצחק קצנלסון היה משורר וסופר יהודי מוכר מאד ברחבי הגטו, נספה בטרבלינקה יחד עם בנו.
– יאנוש קורצ'ק, מורה ומחנך יהודי שצעד יחד עם ילדיו מבית היתומים עד לאומשלגפלץ, ולבסוף נרצח יחד איתם בטרבלינקה למרות שהייתה לו האפשרות להינצל.
– פרומקה פלוטניצקה הייתה חברה באי"ל (ארגון יהודי לוחם). פרומקה הייתה קשרית, והאבן לזכרה היא למעשה אבן לזכר כל הקשריות האמיצות שהעבירו מידע תוך סיכון חייהן. פרומקה נרצחה בשנת 1943.
– מרדכי אנילביץ' היה מפקד הארגון היהודי הלוחם ועמד בראש מרד גטו ורשה. נהרג במהלך קרב מול הנאצים בגטו.
– אריה וילנר היה ממונה על קשרי החוץ של אנשי המחתרת. הוא פעל בסתר מדירתו בורשה עד שמישהו הלשין עליו. אריה עבר עינויים קשים אך לא גילה את סודות המחתרת.

קצת על פרצ'ב

פרצ'ב היא עיירה במזרח פולין, בה חיו ערב המלחמה כ-5,000 יהודים, יותר ממחצית מתושבי העיירה. באוגוסט 1942 גורשו מרבית תושבי העיירה היהודים לטרבלינקה. מקצת מהיהודים בעיירה הספיקו לברוח ליערות סמוכים עם תחילת הגירוש. את הגירוש ערך כח מבטליון משטרת-הסדר הגרמני 101, עליו כתב החוקר כריסטופר בראונינג את ספרו "אנשים רגילים". באוקטובר 1942 ערך הבטליון סריקות ביערות הסמוכים ויהודים שנמצאו במספר בונקרים (מספרם מוערך בכ-500) נורו מיד.

לאחר סריקות אוקטובר 1942 המשיכו לפעול ביער פרצ'ב מספר קבוצות של פרטיזנים יהודים וקבוצות של פרטיזנים בהן יהודים ושבויי מלחמה רוסיים שנמלטו. באביב 1943 סרקו כוחות בטליון משטרת הסדר את היער מחדש, וב"מחנה-יער" של קבוצת פרטיזנים מעורבת נתקל, לראשונה, בהתנגדות חמושה. על-אף ניסיונות ההתנגדות כ-120 פרטיזנים יהודים ורוסים נהרגו.

אחרי המלחמה היתה פרצ'ב אחת העיירות הבודדות בפולין בהן נעשה ניסיון יהודי לחזור ולהתגורר. ב-1946 כבר חיו בה 200 יהודים. באותה השנה השתלטו על העיירה פרטיזנים אנטי-קומוניסטיים וביצעו בה פוגרום ביהודים, בו נרצחו 3 יהודים. בעקבות פוגרום זה עזבו את העיירה כלל היהודים.

]]> https://www.bloghamasa.galme.org.il/2015/06/27/%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99-%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%a7/feed/ 0