היום השלישי: לובלין

עוד לא היינו שם… נכתוב כשנהיה. בינתיים – אתם מוזמנים לקרוא למטה קצת על המקום…

קצת על המקום: לובלין

לפני המלחמה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חיו בלובלין כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים.

בלובלין פעלו המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל. גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית, שהוצאה אל מחוץ לחוק, היו פעילים יהודים. הציונים והבונד הפעילו ספריות וקיימו במסגרתן אירועי תרבות למיניהם. בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם.

היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.

ב-1919 נהרגו בלובלין שלושה יהודים ונפצעו כ-60 בפוגרום שעשו טירונים של צבא פולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.

חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות.

הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת). לקראת סוף אוקטובר 1939, בעקבות האבֵדות בקרבות על כיבוש העיר, הקור העז והחטיפות לעבודות הכפייה, ירד מספר היהודים בעיר לכ-37,000.

ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.

בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה.

ישיבת חכמי לובלין:

 הוקמה בעיר לובלין בפולין בשנת 1930 על ידי רבי מאיר שפירא. לאחר מכן החליפו בתפקיד ראש הישיבה הרב אריה צבי פרומר רבה של העיר קויז'יגלוב שנרצח בשואה. בשנת 1934 סיים את הישיבה המחזור הראשון של תלמידים. בשנת 1940 השמידו הנאצים את ציוד הישיבה וספריה, אותם שרפו בטקס פומבי בכיכר השוק בפני יהודי לובלין. הבעירה ארכה 20 שעות‏.

"הייתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהייתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים."

ביטאון הנוער הגרמני "דויטשה יוגענד צייטונג".

גטו לובלין:

ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.

בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.

מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם. למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.

האקציות וחיסול הגטו: יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק. במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.

בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B, שבו היו התנאים טובים יותר.

בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.

במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.

"שעה ששוטט ברחובות הצרים ראה יעקב כמה גדולה דלותם של היהודים. רבים התגוררו בחורים אפלים, בעלי מלאכה עבדו בחדרונים דומים למלונות של כלבים. מן הביבים עלה סירחון. נשים בבלואים, רבות מהן בחודשי הריונן האחרונים, אספו זבל ושבבים לחימום. ילדים התהלכו יחפים, ערומים למחצה, ספחת על ראשיהם ופריחה על פניהן הקטנות. רבים מהם היו עקומי רגליים, חולי עיניים, נפוחי כרסים, חולי הידרוקן…לאחר הפרעות נשארו גם הרבה משוגעים, שהתרוצצו ברחובות, כל אחד בצריחותיו ובהעוויותיו. בושה תקפה את יעקב שנזכר בתאוותו. לנגד עיניו גוועו בני אדם ממחסור, בכמה פרוטות היה אפשר להציל כאן חיים… חבורת קבצנים רדפו אחריו, משכו בכנפות בגדו, רטנו עליו, ירקו עליו, זרקו עליו כינים. בקושי חמק מהם. אבל אלוהים איה הוא? איך יכול לראות מצוקה כזאת ולשתוק? אלא אם כן, חלילה וחס, אלוהים…".

יצחק שביס זינגר, העבד.