היום השישי: קרקוב

Our pictures from Krakow

קצת על המקום: קרקוב

קְרָקוּב היא העיר השנייה בגודלה ואחת מעריה העתיקות של פולין. העיר, שהוקמה במאה ה-7, שוכנת על גדות נהר הוויסלה. היא הייתה בירת פולין בשנים 1038-1596, ובירת דוכסות קרקוב הגדולה בשנים 1846-1918. כעת היא משמשת כבירת מחוז פולין קטן.

קרקוב משמשת עד היום כאחד ממרכזי המדע, התרבות והאמנות של פולין. יחד עם ההיסטוריה המפוארת שלה, נשארה העיר כלב הרוחני של המדינה. היא משמשת כאטרקציה חשובה לתיירים מקומיים וזרים, ובשל מגוון אתרי המורשת הנמצאים בה הכריז עליה אונסק"ו בשנת 1978 כאתר מורשת עולמית.

יהדות קרקוב:

מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בפולין העצמאית (1918–1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בעיר פעלו סניפים של כל הארגונים הפוליטיים היהודיים בפולין (הציונים, החרדים והמזרחי), התלמידים למדו בבתי ספר יהודיים ממגוון הזרמים, "אוניברסיטה עממית" נוסדה בידי סטודנטים יהודים, ופעלו בה תיאטרון יהודי קבוע, ספריית השאלה, עיתונים ביידיש, אגודות ספורט יהודיות ועוד. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות. הקהילה מנתה לפני המלחמה 56 אלף נפש, כחמישית מתושבי העיר.

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) לפולין ב"בליצקריג" (מתקפת בזק). הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לבנסראום" (מרחב מחיה גרמני), ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים: החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה, והחלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.

בחלק מהשטח הנאצי בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוברנמן, אזור שלא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הממשל הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה הנס פרנק.

קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמת העולם השנייה ונכבשה ב-6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מהצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות, הכריזו שלטונות הכיבוש ב-26 באוקטובר 1939 על קרקוב ולא על ורשה כבירת הגנרלגוברנמן, דבר שהיה לו השפעה מכרעת גם על גורלה של יהדות קרקוב.

כבר עם כניסת הוורמאכט לעיר, החלו החיילים הנאצים לגלות את יחסם העוין כלפי יהודים העיר. בתחילת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי החרדים, שבלטו בשל חזותם. בנוסף, החלו יהודים להילקח לעבודות שירות שונות, כגון טאטוא רחובות וכבישים, ניקיון בתי שימוש בבניינים ציבוריים וסבלות.

יחד עם מעשי האלימות וההשפלה, החלו תהליכים כלכליים שונים ולכאורה חוקיים, אשר נועדו לשדוד באופן שיטתי את כל היהודים ובתי העסק שלהם. ב-8 בספטמבר 1939 פורסמו חוקים במסגרתם הוטלו על כל בתי העסק היהודיים חובת סימון במגן דוד, כדי להבדיל בתי עסק אלו מבתי העסק הפולנים. דבר זה היווה למעשה את תחילת השוד המאורגן על בתי העסק היהודים של קרקוב. משאיות רבות של הנאצים היו מגיעות לעתים לבתי עסק יהודים ודורשות מילוי סחורה. בלי לדעת למה ובלי לשאול, היו היהודים מעלים את הסחורה על גבי המשאית בלי תשלום ובלא תמורה. בנוסף, החל באותו זמן חיילים נאצים לבצע מעשי ביזה בבתים פרטיים.

ב-26 באוקטובר 1939 פורסם צו של ממשלת הגנרלגוברנמן, המטיל עבודות כפייה על כל היהודים בני 12 עד 60. ביצוע הצו הוטל על האס-אס. בצו לא דובר כלל על תנאי עבודה ותעסוקה, כל שכן לא על תגמול על העבודה או על משכורת. היהודים לא זכו לשום הטבה או זכויות רווחה הקשורות בעבודה, להן זכו דווקא העובדים הפולנים. כיוון שלא היו צריכים לשלם להם כלל, מעסיקים גרמנים רבים מן השוק הפרטי היו מעוניינים בכוח העבודה של היהודים בפולין, ולכן מעבידים רבים הגיעו מגרמניה כדי להעביד יהודים. בעקבות כך אנשי אס אס החלו לחטוף יהודים ברחוב כדי להטיל עליהם עבודות כפייה שונות.

ב-1 בדצמבר 1939 פורסם צו מיוחד שקבע כי כל יהודי האזור יחויבו בלבישת סימן הכר יהודי. בקרקוב נאלצו היהודים ללבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול שבא להפריד בין האוכלוסייה הפולנית לבין האוכלוסייה היהודית. מאביב 1940 החלו גזירות אנטישמיות נוספות: עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותיאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.

בראשית מאי 1940 פרסם הנס פרנק הודעה אשר הכריעה את גורל יהדות קרקוב:

"זה דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאלפי אלפים של יהודים יתגודדו ויגורו בעיר, שהפיהרר העניק לה את הזכות הגדולה לשמש מקום מושב לשלטונות של הרייך"

רבבות יהודים עזבו את קרקוב בין ה-18 במאי ל-15 באוגוסט 1940, בעקבות הזדמנות שניתנה להם לעזוב עם רכושם "מרצונם החופשי", עליה הודיע ראש העיר הגרמני. הם עזבו לפולין המזרחית, שהייתה שטח רוסי, וגם לעיירות קטנות וכפרים סביב העיר, שם קיוו להיות הרחק מעיני הגרמנים.

גטו קרקוב:

חומת גטו קרקוב, שעוצבה בצורת לוחות הברית, לפי רעיונה של רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות.

בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ-40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ-21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ-6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך, החליטו להקים גטו בקצה העיר.

גטו קרקוב הוקם רשמית ב-20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו-וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו-3167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מידי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר. מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.

אקציות וחיסול הגטו:

ב-30 במאי 1942 הורו הגרמנים ליודנרט לערוך בדיקה יסודית של כל תעודות הזהות ורישיונות העבודה של תושבי הגטו. כוחות משטרה גרמניים, אוקראיניים ופולניים כיתרו את הגטו. ב-31 במאי, אחרי שהושלמה החתימה מחדש על המסמכים, אספו הגרמנים בסיועם של שוטרים יהודים כאלפיים יהודים שלא היו להם רישיונות עבודה וריכזו אותם בכיכר זגודי הכיכר המרכזית של הגטו. ב-1 ביוני הם הועמסו על קרונות בקר ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. האקציה נמשכה עד 8 ביוני, ומספר המגורשים לבלז'ץ עלה על 5,000. מאות יהודים נורו למוות ברחובות הגטו במהלך האקציה, רובם בנסותם להימלט או למצוא מקום מחבוא. רבים התאבדו בבליעת רעל. קבוצות של יהודים הועסקו במיון חפציהם של המגורשים לצורך העברתם לגרמניה.

ב-27 באוקטובר 1942 פשטה בגטו שמועה שאקציה נוספת צפויה ביום המחרת. תושבי הגטו הסתתרו במקומות מחבוא שהכינו מראש, ומי שעבדו מחוץ לגטו ניסו להסתתר במקומות העבודה שלהם או אצל מכרים נוצרים. בערב הקיפו את הגטו יחידות משטרה גרמניות. הקשר עם החוץ נותק, ולמחרת נעשתה בגטו סלקציה אכזרית במיוחד. מפקדי המשטרה הגרמנים והמפקחים של בתי החרושת הגרמניים בחרו בעיקר את העובדים החיוניים, ואילו היתר – לרבות בני משפחותיהם של עובדים אלו – יועדו לגירוש. במהלך האקציה נרצחו אחדים מהחולים בבית החולים היהודי. חולים אחרים צורפו למגורשים, וצורפו אליהם גם ילדי בית היתומים ודיירי בית הזקנים. בסך הכל גורשו לבלז'ץ באקציה הזאת 4,500 מתושבי הגטו, ועוד 800 מתושביו נרצחו בתחומיו.

ב-14-13 במרס 1943 חיסלו הגרמנים את הגטו באקציה ברוטלית שהשתתפו בה שוטרים פולנים ואוקראינים וסייעו להם שבויי מלחמה רוסים. ב-13 במרס הועברו לפלשוב מרבית תושבי גטו A (שעל-פי אחת ההערכות מנו כ-6,000 נפשות), ומיעוטם נשלחו למחנות עבודה אחרים. תושבי גטו B ובהם הזקנים, החולים ורופאיהם וכן הילדים מגטו A וכמה הורים שסירבו להיפרד מילדיהם, שולחו אל מותם ביום המחרת. רבים מהם (700 לפי הערכה אחת, עד 2,000 לפי הערכה אחרת) נרצחו בקרבת הגטו, והיתר גורשו לאושוויץ ונרצחו.

בסיומה של האקציה הצטוו חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים לאסוף את גופות הנרצחים שבתוך הגטו. בחודשים שלאחר מכן יצאו יום-יום קבוצות של יהודים ממחנה פלשוב כדי למיין את חפצי הנרצחים והמגורשים. עם סיום מבצע זה בנובמבר 1943 לא הורשו עוד היהודים לצאת מפלשוב. בקיץ 1943 גורשו לפלשוב גם חברי הקומיסריאט והשוטרים היהודים.

התנגדות:

מחתרות התארגנו בגטו קרקוב כבר ב-1941. חבריהן באו בעיקר מקרב תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות בעיר. ביולי 1942, בעקבות האקציה של יוני, התאחדו תחת פיקוד משותף בראשותו של דולק (אדולף) ליבסקינד כל קבוצות המחתרת למעט תנועת השומר הצעיר, שהמשיכה בפעילות המחתרת שלה בקשר עם קבוצת איסקרה. שני גופי המחתרת פעלו בחשאיות גדולה מחשש שהקומיסריאט או שירות הסדר היהודי יסגירו אותם לידי הגרמנים. הם פעלו להשיג כלי נשק וליצור קשר עם ארגוני המחתרת הפולניים מחוץ לגטו. בחודשים הבאים ביצעו פעילים משני הארגונים פעולות חבלה נגד הגרמנים בקרקוב ובסביבותיה ועלה בידם להרוג כמה חיילים ושוטרים גרמנים.

אחרי האקציה של אוקטובר 1942, ובייחוד לאחר ששירות הסדר היהודי עצר כמה מחברי המחתרת של ליבסקינד, עזבו חברי המחתרת את הגטו והעבירו את מרכז הפעילות שלהם לצד הארי של קרקוב. בדצמבר 1942 התאחדו שתי קבוצות המחתרת והקימו מטה משותף, וב-22 בדצמבר 1942 הן תקפו חיילים ושוטרים גרמנים בבית הקפה ציגנריה ובמקומות אחרים בעיר. בין שבעה ל-11 חיילים גרמנים נהרגו, ו-13 נפצעו. בשבועות שלאחר מכן, אחרי מצוד של הגסטפו בסיועו של שירות הסדר היהודי, נהרגו או נעצרו מרבית חברי המחתרת. מי ששרדו המשיכו בפעולות פרטיזניות נגד הגרמנים.

רובע קז'ימייז':

פרבר של קרקוב, ולשעבר עיר עצמאית ליד קרקוב. קז'ימייז ידועה בעיקר עקב היותה מקום מושבה של קהילה יהודית ענפה משנת 1495 ועד מחצית מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת הרמ"א: בשנת שי"ג 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה שנפלה בעיר ואכלה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז הקים ר' ישראל במקומו 1557 בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית כנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א". ברובע היהודי היה קיים עד אז בניין של בית כנסת שנבנה כמאתיים שנה לפניו ולכן נקרא בית כנסת של הרמ"א בכל המסמכים ותעודות הקהילה בכינוי "החדש" כדי להבדיל בין הישן.

בית הכנסת העתיק של קרקוב: בית הכנסת העתיק ביותר בפולין שעדיין עומד על תלו. הוא נמצא בקז'ימייז', פרבר של קרקוב שהיה בעבר עיר עצמאית. בית הכנסת היווה, עד השואה, אחד מבתי הכנסת המרכזיים של יהדות קרקוב. זמן ייסודו של בית הכנסת אינו ברור. על פי מקורות שונים, בית הכנסת נבנה בשנת 1407 או בשנת 1492 (לפני גירוש היהודים מקרקוב בשנת 1495 ומעבר קהילת קרקוב לקז'ימייז'). במהלך מלחמת העולם השנייה, בית הכנסת נהרס ויצירות האמנות בו נשדדו על ידי הגרמנים. בתקופות מסוימות במלחמה שימש המקום כמחסן עבור הצבא הגרמני. בשנת 1943 הוצאו בו להורג 30 בני ערובה פולנים.

בית הכנסת ה"טמפל": בית הכנסת ה"טמפל" היה בית הכנסת של קהילת היהודים "הנאורים". בתקופה שלפני השואה עמד בראש הקהילה הרב יהושע טהון (אוזיאש טהון) שהיה מראשוני תומכיו של הרצל בתנועה הציונית. כיום התפילה בשבתות לא על ידי מתפללים אורתודוקסים.

בית הכנסת הגבוה: בית הכנסת ה"גבוה" הוא השלישי שנבנה בקז'ימייז', כנראה אחרי שנת 1556, אך לא יאוחר משנת 1563. הכינוי 'הגבוה' ניתן לבית הכנסת בגלל מיקומו של אולם התפילה בקומה השנייה של הבניין – מיקום חריג, שייתכן שהוכתב על ידי הרצון להרחיק את אולם התפילה מן הרחוב הסואן. ייחודו האדריכלי בזוג דלתות המקושטות מבחוץ בתבליט של הנשר הפולני, ומצופות בצידן הפנימי בתבליט עופרת של המנורה בת שבעת הקנים ושל שולחן לחם הפנים.