היום השביעי: אושוויץ-בירקנאו

Our pictures from Birkenau

Our pictures from Auschwitz

קצת על המקום: אושוויץ-בירקנאו

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בדרום פולין הוא הגדול ממחנות ההשמדה שהקימו הנאצים בשואה. במחנה זה נרצחו כמליון ומתאיים אלף נפשות, מתוכם מליון ומאה אלף יהודים. אושוויץ פעל בשנים 1940–1945, כלומר, זהו מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר. אושוויץ היה "אימפריה עצומה" שכללה כ-45 מחנות.
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, מחנה אושוויץ II – בִּירקֶנַאוּ – שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ומחנה אושוויץ III – מוֹנוֹבִיץ', שפעל כמחנה עבודה. מלבד לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" בגרמנית, כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II – בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדת היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם.

מחנה ההשמדה אושוויץ II – בירקנאו הוקם ב-1941. בתחילה נועד לאכלוס שבויי מלחמה שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם תחילתו של הפתרון הסופי הפך מחנה בירקנאו למחנה ההשמדה המרכזי של יהדות אירופה. המחנה נבנה על ידי שבויי מלחמה סוביטיים החל מאוקטובר 1941. אלפי שבויים מתו תוך כדי הבנייה בשל התנאים האיומים שבהם עבדו. מתוך 13,000 שבויים סובייטיים שהובאו לאושוויץ באוקטובר 1941, שרדו רק 945 במרץ 1942‏‏.‏

ממרחק של שלושים שנה מתקשה אני לשחזר את הטיפוס האנושי שבנובמבר 1944 היה קשור בשמי, או, יותר נכון, במספרי: 174517. היה עלי להתגבר על המשבר הנורא מכל, להפוך לחלק מסדר-העולם של מחנות הריכוז, ומן-הסתם פיתחתי אז קהות-חושים מוזרה, עלה בידי לא רק לשרוד אלא גם לחשוב, לרשום בי את העולם שסביבי, ואפילו לבצע עבודה עדינה למדי, בסביבה שהיתה נגועה בנוכחותו היומיומית של המוות ובו-בזמן גם משולהבת מהתקרבותם של הרוסים המשחררים, שהיו במרחק שמונים קילמטרים בלבד. יאוש ותקווה התחלפו, וחוזר חלילה, בקצב שהיה מחסל תוך שעה כל אדם נורמלי.

אבל אנחנו לא היינו נורמליים כי היינו רעבים. והרעב שלנו היה שונה מאוד מן התחושה המוכרת (שאינה לא-נעימה מכל וכל) של מי שדילג על ארוחה ויודע בביטחון כי לא יחמיץ את הבאה: זה היה צורך, חוסר, ערגה שליוותה אותנו כבר שנה תמימה, שילחה בנו שורשים עמוקים וקבועים, שכנה בכל אחד מתאינו והיתנתה את התנהגותנו. לאכול, להשיג משהו לאכול, זה היה הגירוי הראשון במעלה, ורק אחריו, במרחב רב, באו שאר בעיות ההישרדות למיניהן, ורחוק עוד יותר הזכרונות מן הבית ועצם הפחד מן המוות.

הייתי כימאי במפעל כימי, במעבדה כימית, וגנבתי כדי לאכול. לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד. חודשים אחדים עברו עד שהצלחתי להדחיק את הצווים המוסריים ולרכוש את הטכניקות הנחוצות, וברגע מסוים שהבחנתי (בהבזק של צחוק, ובקורטוב של סיפוק על משאת נפש שהתגשמה), שאני, דוקטור קטן מבית טוב, חי-מחדש את ההתכווצות-ההתפתחות, אינוולוציה-אבולוציה, של כל בן-טובים, שהוגלה מסביבתו ונעשה גנב כדי לחיות ב"מחנה הריכוז" שלו […]

מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי-צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן-אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצדה של גויה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזר ביותר ובן-האנוש הפרמיטיווי ביותר.

חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו. לכן הסיבה לאי-האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, היתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו. אנחנו שלושתנו הצלחנו במידה רבה להינצל מפגע זה […]

אלפי מטרים מעלינו, בין העננים האפורים, היה דו-קרב של מטוסים מופלא. מעל ראשיהם של קומץ בני-אדם חסרי מגן, חסרי אונים ועירומים, התאמצו בני-זמננו להרוג איש את אחיו באמצעים משוכללים ביותר. בלחיצת כפתור אחת יכלו להשמיד את כל המחנה, להרוג אלפים, ואילו הכוח של כולנו יחד לא הספיק להאריך, אפילו בדקה אחת, את חייו של אדם יחיד מקרבנו.

• מתוך: פ. לוי, הטבלה המחזורית, [תרגום: ע. בארי], בני-ברק 2010, עמ' 107.
• וכן: פ. לוי, הזהו אדם, [תרגום: י. גרטי], חולון 2014, עמ' 186.