יצאנו בלילה מהערבה בדרכנו לשדה התעופה.Our pictures from Warsaw gettho
our pictures from Okofoba cemitery in Warsaw
קצת על המקום: ורשה
כללי על ורשה:
בירת פולין והעיר הגדולה ביותר בה. בעיר רבתי חיים יותר מ-3 מליון אנשים. בשונה מקרקוב לדוגמה, ורשה הופצצה באופן רחב במלחמת העולם השניה, ולכן כמעט ו"נבנתה מחדש" מתומה. רבים מבנייניה העתיקים אינם עוד. את העיר חוצה נהר הויסלה (הפולנים אומרים משהו דומה ל"ויסוָה").
ערב מלחמת העולם השניה חיו בורשה כ-300,000 יהודים שהיוו כ-30% מאוכלוסיית העיר. מעט אחרי כיבושה של ורשה בידי השלטון הנאצי רוכזו יהודיה בגטו.
אנדרטת יאנוש קורצ'אק:
האיש שתמיד מספרים על מותו, אבל המעניין יותר – חייו. מדובר בהוגה הדעות הגדול של החינוך במאה ה-20 (במקביל להיותו רופא). כרופא לא גבה תשלום ממטופליו העניים, והקים בצעירותו את המרכז הורשאי לגמילות חסדים. בהמשך הקים את בית-היתומים המפורסם לילדים יהודיים ובמקביל בית-יתומים לילדים פולניים. שני בתי היתומים פעלו תחת עקרון הניהול העצמי של חברת-הילדים. מוסדותיה האוטונומיים של חברת הילדים היו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות. יאנוש קורצ'ק הוציא מספר ספרי הגות בתחום החינוך. אחד מהם הוא "כיצד לאהוב ילדים" שתורגם לשפות רבות. את הסוף זוכרים כולם: באוגוסט 1942 משנודע לו שילדי בית-הילדים עתידים להישלח להשמדה בטרבלינקה החליט ללכת עמם אף שבשל היותו מתבולל הוצע לו לעזוב את הגטו. יחד עימו צעדה גם המטפלת סטפניה וילצ'ינסקה.
כיכר גז'יבובסקה וכנסיית המומרים:
עד מלחמת העולם השניה היה הכיכר מקום המפגש המרכזי של היהודים. בו התקיים שוק ארבעת המינים ושלל התכנסויות. במקום סמוך עמדה גם כנסיית "לידת מריה". היות והנאצים ראו את ההגדרה הביולוגית כהגדרה יחידה ליהודים, הם ראו ביהודים שהמירו את דתם כיהודים לכל דבר, וגרשו גם אותם לגטו. בגטו לרשות המומרים הועמדה כנסיית "לידת מריה", כך שיוכלו לקיים את מצוותיהם הנוצריות. מקום זה הוא הדוגמה הבולטת ביותר לאידיאולוגיה האנטישמית הנאצית בגלגולה המודרני: היהדות אינה עוד "דת", אלא גזע ביולוגי.
בית הכנסת נוז'יק:
בהקמת הגטו בורשה נכלל בית-הכנסת נוזי'ק בתחום הגטו, והיהודים הורשו להתפלל בו. במהלך שנות קיומו של הגטו הוא הוקטן מספר פעמים, ובאחת מהן הוצא בית-הכנסת מתחום הגטו. עם הוצאתו של בית-הכנסת מהגטו הוא חולל בידי השלטון הנאצי, והפך לאורוות סוסים ומחסן מזון לסוסים ובהמות. בית-הכנסת ניזוק בהפצצות ב-1944, אך עם תום המלחמה היה לבית-הכנסת היחיד בורשה שנותר עומד על תילו. לאחר המלחמה שופץ ונפתח לציבור.
בית הקברות אוקופובה:
בית-הקברות היהודי בורשה הוא אחד מבתי-הקברות היהודים הגדולים בעולם. הוא שימש את הקהילה היהודית בעיר, אך מאז מלחמת העולם השנייה רבים מהקברים בו התכסו בצמחיה וטחב, משום שרבות מהמשפחות שפקדו את הקברים ודאגו להם נספו. בבית-הקברות חלקה גדולה של הנפטרים בגטו. בין הקבורים בבית-הקברות כמה מגדולי הרוח של הקהילה היהודית, וכן אדם צ'רניאקוב, שהיה יו"ר היודנראט בגטו ורשה שהתאבד עם תחילת השילוחים לטרבלינקה. בצמוד לבית-הקברות ובתוכו ישנו קבר אחים גדול לנפטרי הגטו מהתקופות בהן היה ריבוי נפטרים ונרצחים ולכן לא יכולה היתה הקהילה לקבור בנפרד.
בית הקברות היהודי הישן בפראג הוא פסל סביבתי מלנכולי, אפור, עצוב וצפוף. בשל חוסר המקום הקברים נערמו זה על גבי זה, לעיתים ב-12 שכבות. המצבות מבצבצות מתוך האדמה כמו גזעים כרותים, שהאותיות העבריות חרוטות בהן כמו מעגלי השנים. "פה נטמנה", אני קורא בקושי רב, "אשה הגונה". ואחר-כך, "פה קבור פאר הדור". אבל שמו של פאר הדור נמחק בשנים של גשם וקרח, עד שלא נותר בלום מפארו, או מדורו.
הקברים, כולם, במצב נורא. סדוקים, שבורים, שמיכות טחב ירוקות מכסות אותם כמו פרווה של חיה ארקטית. ואיכשהו, מתוך כל השכחה הזו, מתוך ההוכחה המדכאת לכך שאנו בני חלוף, עולה איזה נצח יהודי, ששום כוח לא יכול לשבור. אני עומד שם ללא כיסוי ראש, חילוני גמור, אזרח העולם המתקדם לעבר המילניום, מרים אבן קטנה מן הרצפה ומניח אותה על קברה של אשה יהודיה הגונה שאת שמה לעולם לא אדע.
(יאיר לפיד, "פרדוקס")
האומשלגפלץ:
אוּמְשְלַגְפְּלָץ, כיכר השילוחים בעברית, הוא כינויה של כיכר בגבולו הצפוני של גטו ורשה, בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו, אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר עד לסוף מלחמת העולם השניה.
עם תחילת העברת יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, ב-22 ביולי 1942, החליטו הנאצים להשתמש בכיכר כמקום בו ירוכזו היהודים לפני העמסתם, 100 עד 120 איש לקרון, על רכבות המשא שיובילו אותם אל מחנה ההשמדה. כ-7,000 יהודים הועברו בכל יום, עד לתום ההעברה שבעה שבועות לאחר מכן, ב-12 בספטמבר 1942. בסך הכול הועברו כ-265 אלף יהודים.
כינוי הכיכר אינו קשור למעשה להעברת היהודים למחנות ההשמדה, אלא לעובדה שלפני המלחמה הייתה הכיכר המקום היחידי בו הותר ליהודים להחליף סחורות עם שאר תושבי העיר. גם בעת הגירושים למחנות ההשמדה המשיכה הכיכר לשמש כמרכז מסחר. בין הנשלחים מאותה תחנה היו גם יאנוש קורצ'אק ותלמידיו מבית היתומים בגטו. הכיכר היתה המקום בו משפחות נקרעו והופרדו.
בשנת 1988 הוקמה במקום אנדרטה המדמה קרון מטען פתוח. המקום משמש היום כאתר הנצחה.
הם העלו אותנו לקרונות שעברו חיטוי בכלור ושחלונותיהם נאטמו בקרשים. הם היכו אותנו ברובים כדי לדחוס אותנו, כדי להעמיס עוד אנשים בקרון. הם גם ירו עלינו כדי לעורר פאניקה ולגרום לנו להצטופף עוד יותר. ילדים הועמסו על ראשינו, כפשוטו. נשארנו נעולים בקרון במשך יותר מיום, מאחר שזה היה המשלוח האחרון והם היו עסוקים בתפישת היהודים שבגטו. נאלצנו לעמוד בתנאים נוראים אלה במשך שלושה ימים, עד שהגענו לטרבלינקה. שלושת הימים האלה היו לוהטים מחום, וממש נחנקנו, אנשים מתו בעמידה, מתים מרעב וצמא".זיגמונט ניסנבוים ז"ל מתאר את גירוש בני משפחתו לאומשלאגפלאץ
חברי משלחת יקרים, תלמידים אהובים שלי
גאה בכם על שלקחתם חלק במסע/משא משמעותי זה.
חושבת עליכם הרבה לאורך כל הימים.
מאחלת המשך מסע מוצלח ומעניין.
שימרו על עצמכם ושובו בשלום